|
ראשי
> תנ"ך
> פרק לו'
פסוקים א' - ז' - בושה וכלימה יבואו
על הגוים שמסביב לישראל
פסוק א' - "ואתה בן אדם, הנבא אל הרי ישראל ואמרת: הרי ישראל,
שמעו דבר ה'!"
ואתה בן אדם, הנבא אל הרי ישראל (=אמור נבואה על ההרים שבישראל), ואמרת:
הרי ישראל, שמעו דבר ה'!
פסוק ב' - "כה אמר אד-ני ידוד: יען אמר האויב עליכם 'האח', ובמות
עולם למורשה הייתה לנו."
כך אמר ה': יען אמר האויב (=מכיוון שהאויב אמר) עליכם (=על זה שאתם הרים
שוממים וישראל לא נמצאים בכם) 'האח' (=הידד!), (ומכיוון שהוא אמר) במות
עולם למורשה הייתה לנו (=שארץ ישראל היא הירושה שלנו) לכן... [פסוק הבא]
.
הערה: האויב הוא אדום עליו גם דובר בפרק הקודם. (מהר"י קרא)
הערה: ארץ ישראל נקראת "במות עולם" כי היא גבוהה מכל הארצות (כלומר היא
הבמה של העולם) - ואין להבין שבאמת היא גבוהה מכל הארצות מבחינה
גיאוגרפית אלא יש להבין זאת בדרך סמלית.
פסוק ג' - "לכן הנבא ואמרת - כה אמר אד-ני ידוד: יען ביען שמות
ושאוף אתכם מסביב, להיותכם
מורשה לשארית הגוים, ותעלו על שפת לשון ודיבת עם."
לכן הנבא ואמרת - כך אמר ה': יען ביען שמות ושאוף אתכם מסביב (=מכיוון
שאדום השתומם ושאף [=השתוקק וחיכה] לרגע שבו יחריבו אתכם העמים
שמסביבכם), להיותכם מורשה לשארית הגוים (=שאז הוא ושאר העמים היו יורשים
אתכם ולוקחים את ארצכם), ותעלו על שפת לשון (=ומכיוון שכל העמים מסביב
דיברו על מפלתכם) ודיבת עם (=וגם היו מדברים עליכם דברי גנות) לכן...
[פסוק הבא]
הערה: "יען ביען" - הכפילות באה לחיזוק העניין. [כהערת אגב, בד"כ במקרא
"יען" = מכיוון ש]
פסוק ד' - "לכן הרי ישראל - שמעו דבר אד-ני ידוד - כה אמר אד-ני
ידוד להרים, ולגבעות,
לאפיקים, ולגאיות, ולחרבות השוממות, ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג
לשארית הגוים אשר מסביב."
לכן הרי ישראל - שמעו (את) דבר ה' - כך אמר ה' להרים, ולגבעות, לאפיקים
(=לנחלים), ולגאיות (=ולעמקים), ולחרבות השוממות (=ולמקומות החרבים
והשוממים), ולערים הנעזבות אשר היו לבז (=לביזיון) וללעג לשארית הגוים
(=העמים) אשר (גרים) מסביב (לארץ ישראל).
פסוק ה' - "לכן כה אמר אד-ני ידוד: אם לא באש קנאתי דברתי על
שארית הגוים ועל אדום כלא
אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב בשאט נפש למען מגרשה לבז."
[על הבעיה מדוע פסוק זה פותח שוב פעם ב"לכן כה אמר ה'" ראו הערה.] לכן כך
אמר ה': אם לא (=הנני נשבע שאם לא) באש קנאתי (=בכעסי הגדול) דברתי
(=אדבר, אשלח עונש) על שארית הגוים (מסביב) ועל אדום כלא (=כולו) אשר
נתנו את ארצי להם (=לעצמם) למורשה (=לירושה) בשמחת כל לבב (=בשמחה רבה)
(ו)בשאט נפש (=ובביזיון גדול שהם עשו לי) למען מגרשה לבז (=והכל כדי
להשאיר את הארץ מגורשת מעמי ובזויה, ומכאן שהם לא רצו באמת לקחת את הארץ
אלא רק לבזות את ישראל).
הערה: הסיבה שנכתב "לכן כה אמר ה'" שוב היא כי בפסוק הקודם בא פירוט כל
כך גדול, ומדרך המקרא
לחזור על הנאמר שוב כשיש אריכות גדולה באמצע. (מצודת דוד)
הערה: "אם לא" זו לשון שבועה. זה כמו להגיד "הנני נשבע ש...". אנחנו
רגילים שבד"כ צריך להיות
כתוב "אם לא... אז..." אבל החלק של "אז..." לא מופיע, וזה מדרך המקרא
לכתוב כך.
פסוק ו' - "לכן הנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים, ולגבעות, לאפיקים
ולגאיות - כה אמר אד-ני
ידוד: הנני בקנאתי ובחמתי דברתי, יען כלימת גוים נשאתם."
אומר ה' ליחזקאל: לכן הנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים, ולגבעות, לאפיקים
(=לנחלים) ולגאיות (=ולעמקים) - כך אמר ה': הנני בקנאתי (=בכעסי) ובחמתי
דברתי (=אדבר, אשלח עונש על הגוים מסביב), יען כלימת גוים נשאתם (=מכיוון
שאתם, כל המקומות שהוזכרו - הרים, גבעות וכו' - סבלתם בושה וכלימה
מהגוים).
פסוק ז' - "לכן כה אמר אד-ני ידוד: אני נשאתי את ידי, אם לא הגוים
אשר לכם מסביב המה
כלימתם ישאו."
לכן כך אמר ה': אני נשאתי את ידי [זו לשון שבועה], אם לא (=אני נשבע שאם
לא) הגוים אשר לכם מסביב המה (=הם עצמם) כלימתם ישאו (=יחטפו את הבושה
והכלימה שמגיעה להם) אז... [הסבר למה לא כתוב "אז..." ראו בהערה השניה
לפסוק ה'.]
פסוקים ח' - ט"ו - ברכה ושפע יבואו על
הרי ישראל
פסוק ח' - "ואתם הרי ישראל - ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל,
כי קרבו לבוא."
ואתם הרי ישראל - (לא תהיו יותר שוממים אלא) ענפכם תתנו (=תגדלו ענפים)
ופריכם תשאו (=ותצמיחו פירות) לעמי ישראל, כי קרבו (=קרובים ישראל) לבוא
(אל ארצם בחזרה מהגלות).
פסוק ט' - "כי הנני אליכם, ופניתי אליכם, ונעבדתם ונזרעתם."
כי (=אכן) הנני (אשגיח) אליכם (=עליכם), ופניתי (=ואפנה את פני) אליכם,
ונעבדתם ונזרעתם (=ויעבדו בכם בחרישה ויזרעו בכם תבואה, מה שלא נעשה בכם
הרבה זמן).
פסוק י' - "והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כלה, ונושבו הערים
והחרבות תבנינה."
והרביתי עליכם אדם (=ותהיו רבים באנשים), כל בית ישראל כלה (ישבו בכם),
ונושבו הערים והחרבות (=וכל המקומות שנחרבו) תבנינה.
פסוק י"א - "והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו, והושבתי אתכם
כקדמותיכם, והטיבותי
מראשותיכם, וידעתם כי אני ה'."
והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו (=שירבו ויפרו), והושבתי אתכם
כקדמותיכם (=ואושיב אתכם בארצכם כמו שישבתם בימי קדם), והטיבותי
מראשותיכם (=ואטיב עמכם עוד יותר ממה שהיה לכם בימי קדם), וידעתם כי אני
ה'.
פסוק י"ב - "והולכתי עליכם אדם, את עמי ישראל, וירשוך, והיית להם
לנחלה, ולא תוסיף עוד
לשכלם."
ואומר ה' להרים: והולכתי עליכם אדם (=אנשים), את עמי ישראל (אני אוליך
עליכם), וירשוך (=וישראל יירשו אתכם), והיית להם לנחלה (=והיית כל הר והר
לנחלה שלהם), ולא תוסיף עוד לשכלם (=ולא תוסיף עוד לגרש את ישראל ממך).
פסוק י"ג - "כה אמר אד-ני ידוד: יען אומרים לכם אוכלת את ומשכלת
גוייך היית."
כה אמר ה': יען אומרים (=מכיוון שהגוים אומרים) לכם (שהארץ שלכם) אוכלת
(=מאבידה) את (יושביה) ומשכלת גוייך היית (=ומגרשת את ישראל היושבת בה)
לכן... [פסוק הבא] [הגוים אמרו זאת על הארץ כי ישראל שישבו בה גלו ממנה
בגלויות שונות - גלות 10 השבטים, ואח"כ 3 גלויות שבאו על יהודה: גלות
יהויקים, גלות יהויכין, גלות צדקיהו (והן כולן מפורטות בספר מלכים /
ירמיהו / ועוד).]
פסוק י"ד - "לכן אדם לא תאכלי עוד וגוייך לא תשכלי עוד, נאם אד-ני
ידוד."
לכן (כשישובו ישראל אלייך) אדם לא תאכלי (=הם לא יאבדו בך יותר) וגוייך
לא תשכלי עוד (=ולא תגרשי אותם ממך יותר), נאם ה' (=דברי ה').
פסוק ט"ו - "ולא אשמיע אלייך עוד כלימת הגוים, וחרפת עמים לא תשאי עוד,
וגוייך לא תכשילי
עוד, נאם ה'."
ולא אשמיע אלייך עוד כלימת הגוים (=ולא יביישו אותך הגוים יותר), וחרפת
עמים לא תשאי עוד (=ובושה לא תסבלי יותר מהעמים), וגוייך לא תכשילי עוד
(=ולא תגרשי את ישראל ממך יותר), נאם ה'.
פסוקים ט"ז - כ"א - העוונות בעבר
וחילול שם ה' בגולה
פסוק ט"ז - "ויהי דבר ה' אלי לאמר."
פסוק י"ז - "בן אדם, בית ישראל יושבים על אדמתם, ויטמאו אותה
בדרכם ובעלילותם, כטומאת
הנידה היתה דרכם לפני."
מתאר ה' ליחזקאל בנבואה את המצב שהיה בעבר, לפני הגלות: בן אדם, בית
ישראל יושבים (=ישבו) על אדמתם, ויטמאו אותה בדרכם (=בהתנהגותם הרעה)
ובעלילותם (=ובמעשיהם הרעים), כטומאת הנידה הייתה דרכם לפני (=כמו הבעל
שמצפה לשוב לאשתו כשייגמרו ימי נידתה והוא תאב לשוב אליה - כך להם הייתה
תאווה גדולה מאוד לעבוד עבודה זרה).
פסוק י"ח - "ואשפוך חמתי עליהם, על הדם אשר שפכו על הארץ,
ובגלוליהם טמאוה."
ואשפוך (=ואני שפכתי) חמתי (=את כעסי) עליהם, על הדם אשר שפכו על הארץ
(=על שפיכות דמים שהם עשו), ובגלוליהם טמאוה (=ובגלל הטומאה שהם הכניסו
לארץ מהעבודה הזרה שלהם).
הערה: 3 העבירות - עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות נרמזים בפסוק י"ז
- י"ח. 2 העבירות - עבודה זרה ושפיכות דמים נזכרים במפורש, ואילו גילוי
עריות נזכר ברמז: "כטומאת הנידה".
פסוק י"ט - "ואפיץ אותם בגוים, ויזרו בארצות, כדרכם וכעלילותם
שפטתים."
ואפיץ (=ואני פזרתי) אותם בגוים (=בין העמים), ויזרו (=והם פוזרו) בארצות
(הגוים), כדרכם וכעלילותם (=לפי התנהגותם ומעשיהם - כך אני שפטתי אותם).
פסוק כ' - "ויבוא אל הגוים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי באמור
להם: עם ה' אלה ומארצו
יצאו!"
ויבוא (=וכאשר בא בית ישראל) אל הגוים אשר באו שם (=אל העמים אשר הגלתי
אותם [=את ישראל] לשם - ראו הערה), ויחללו (=ויגרמו ישראל לחלל) את שם
קדשי באמור להם (=בכך שהגוים אמרו להם): עם ה' אלה ומארצו יצאו! (=הנה עם
ישראל יצא מארצו ולה' אין יכולת לשמור עליו!) [כלומר חילול ה' שיש כאן
הוא התמונה שהגוים מקבלים - עם ישראל גולה מארצו - המסקנה העולה להם ממצב
שכזה היא שפשוט ה' לא יכול להשגיח על ישראל!]
הערה: "אל הגוים אשר באו שם" - זה מדרך המקרא לכתוב בכפילות כזאת שקצת
מבלבלת. זה כמו להגיד "אני באתי אל החדר אשר הגעתי לשם".
הערה: "ויחללו" - למה לא "ויחללו" ממש? תשובה: כי ישראל לא באמת חיללו את
שם ה'. רק עצם היותם בגולה גרם לשם ה' להתחלל בגלל מה שהגוים אמרו על
מצביהם, אבל הם לא חיללו אותו בעצמם.
פסוק כ"א - "ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר
באו שמה."
ואחמול (=ואסלח) על שם קדשי אשר חללוהו (=אשר נתחלל על ידי) בית ישראל
בגוים אשר באו שמה. [ומכאן שהגאולה תבוא כדי שלא יוסיף שם ה' להתחלל, כפי
שנראה גם בקטע הבא.]
פסוקים כ"ב - ל"ב - גאולת ישראל, טהרת
ישראל ויישוב ישראל בארץ
פסוק כ"ב - "לכן אמור לבית ישראל - כה אמר אד-ני ידוד: לא למענכם
אני עושה בית ישראל, כי
אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם."
לכן אמור לבית ישראל - כך אמר ה': לא למענכם אני עושה (את הגאולה הזאת,
את הוצאתכם מן הגוים), כי אם (=אלא) לשם קדשי אשר חללתם (=אשר נתחלל על
ידיכם) בגוים אשר באתם שם.
פסוק כ"ג - "וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם,
וידעו הגוים כי אני ה',
נאם אד-ני ידוד, בהקדשי בכם לעיניהם."
וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם (אותו) בתוכם, וידעו הגוים
כי אני ה', נאם ה' (=דברי ה'), בהקדשי בכם לעיניהם (=כאשר אהיה מקודש על
ידיכם). [ומהי הפעולה שתגרום לשם ה' להתקדש? תשובה: כל מה שכתוב בפסוקים
הבאים - "ולקחתי אתכם מן הגוים..." ]
פסוק כ"ד - "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי
אתכם אל אדמתכם."
ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי (=ואאסוף) אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל
אדמתכם. [וכאשר אעשה זאת - אז יתקדש שמי.]
פסוק כ"ה - "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל
גלוליכם אטהר אתכם."
וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (=אני אכפר על עוונותיכם ואזרוק עליכם
מים טהורים [=מים עם אפר של פרה אדומה] כדי לטהר אתכם מטומאת המת שבה אתם
נמצאים), מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם (=ומכל תועבותיכם) אטהר אתכם.
הערה: אדם נחשב לטמא מת כאשר הוא נוגע למשל במת, ועוד. (היום אגב כולנו
טמאי מתים)
פסוק כ"ו - "ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את
לב האבן מבשרכם ונתתי
לכם לב בשר."
ונתתי לכם לב חדש (=לב שלא הולך יותר אחרי עבודה זרה), ורוח חדשה (=ויצר
טוב) אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן (=את יצר העבודה הזרה) מבשרכם
ונתתי לכם לב בשר (=ואתן לכם יצר טוב, יצר שיגרום לכם לברך אותי וליראה
ממני). [הפירוש לפסוק זה הוא לפי מהר"י קרא.]
פסוק כ"ז - "ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו
ומשפטי תשמרו ועשיתם."
ואת רוחי (=ואת רוח הנבואה) אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר (=ואעיר את לבבכם
כדי ש)בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם (=תשמרו בלב ותעשו אותם).
פסוק כ"ח - "וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם, והייתם לי לעם, ואנכי
אהיה לכם לאלה-ים."
וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם, והייתם לי לעם (המאמין בי ושומר מצוותי),
ואנכי אהיה לכם לאלה-ים (העוזר לכם ומושיע אתכם).
פסוק כ"ט - "והושעתי אתכם מכל טומאותיכם, וקראתי אל הדגן והרביתי
אותו, ולא אתן עליכם
רעב."
והושעתי (=וארחיק) אתכם מכל טומאותיכם, וקראתי אל הדגן והרביתי אותו
(=ואשלח ציווי אל התבואה לגדול ולהתרבות), ולא אתן עליכם רעב.
פסוק ל' - "והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה - למען אשר לא תקחו
עוד חרפת רעב בגוים."
והרביתי את פרי (=פירות) העץ ותנובת (=וצמחיית) השדה - למען אשר לא תקחו
עוד חרפת רעב בגוים (=כדי שלא תהיה לכם חרפה [=בושה] מלבקש אוכל מהגוים,
כי כשמבקשים אוכל מהגוים אז הם יוצאים במסקנה שאתה אחד שחסר לו אוכל, אחד
שרעב - וזה דבר מבייש שמשהו חושב עליך כך - מלבי"ם).
פסוק ל"א - "וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים -
ונקוטותם בפניכם על
עוונותיכם ועל תועבותיכם."
וזכרתם (=וכאשר תזכרו) את דרכיכם הרעים (=התנהגותכם הרעה) ומעלליכם
(=ומעשיכם) אשר לא טובים - ונקוטותם בפניכם (=אז אתם תהיו בזויים
בעיניכם) על עוונותיכם ועל תועבותיכם. [ואתם תרגישו כך כי תראו כמה רעות
עשיתם וכמה טובות אתם מקבלים ממני.]
פסוק ל"ב - "לא למענכם אני עושה, נאם אד-ני ידוד, יודע לכם, בושו
והכלמו מדרכיכם בית
ישראל!"
לא למענכם אני עושה (את הגאולה הזאת, את הוצאתכם מן הגוים), נאם ה'
(=דברי ה'), יודע לכם (=יהיה ידוע לכם שאין הגאולה הזאת למענכם), בושו
והכלמו מדרכיכם בית ישראל! (=עליכם להתבייש על כל
מעשיכם שבגללם הגאולה הזו בכלל לא ראויה לבוא!) [וה' חוזר על אותו דבר
שאמר בתחילת הקטע (בפסוק כ"ב) וזאת כדי להדגיש שוב לישראל שעליהם להכיר
שהגאולה לא באה בזכותם.]
פסוקים ל"ג - ל"ו - עימות העבר עם
העתיד
פסוק ל"ג - "כה אמר אד-ני ידוד: ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם, והושבתי
את הערים, ונבנו
החרבות."
כך אמר ה': ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם (=ביום שאכפר על כל עוונותיכם),
והושבתי (=אז איישב) את הערים (באנשים), ונבנו החרבות (=והמקומות שנחרבו
יבנו מחדש).
פסוק ל"ד - "והארץ הנשמה תעבד, תחת אשר הייתה שממה לעיני כל
עובר."
והארץ הנשמה תעבד (=והארץ השוממה תעבד בעת הזו ע"י חרישה וזריעה), תחת
אשר הייתה (=כתחליף להיותה) שממה לעיני כל עובר.
פסוק ל"ה - "ואמרו: הארץ הלזו הנשמה הייתה כגן עדן, והערים החרבות
והנשמות והנהרסות
בצורות ישבו!"
ואמרו (העוברים בארץ): הארץ הלזו הנשמה הייתה כגן עדן (=הארץ הזאת שהייתה
שוממה היא עכשיו נהפכה להיות כמו גן עדן), והערים החרבות והנשמות
והנהרסות בצורות ישבו! (=והערים שהיו חרבות ושוממות והרוסות נתיישבו
באנשים ונבנו בהם מגדלים והם כעת ערים בצורות וחזקות!) [אנחנו רואים אם
כן שבעוד שבעבר - כל מי שעבר בארץ קיבל ממנה רושם של ארץ ריקה ושוממת
(פסוק ל"ד) - כעת כשהוא יעבור בארץ הוא יקבל בדיוק את הרושם ההפוך ויהיה
תמה איך הכל השתנה (פסוק ל"ה).]
פסוק ל"ו - "וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי
הנהרסות, נטעתי הנשמה, אני ה'
דברתי ועשיתי."
וידעו (=אז ידעו) הגוים (=העמים) אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי
הנהרסות, נטעתי הנשמה (=הקמתי מחדש את השממה), אני ה' דברתי (שיהיה כך)
ועשיתי (=וקיימתי את דברי).
פסוקים ל"ז - ל"ח - העם יהיה רב כמו
הצאן
פסוק ל"ז - "כה אמר אד-ני ידוד: עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות
להם - ארבה אותם כצאן
אדם."
כך אמר ה': עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם (=גם את הדבר הזה אעשה
לבית ישראל) - ארבה אותם כצאן אדם (=ארבה אותם במספרם כמו המספר הרב של
הצאן).
הערה: הקב"ה בקטע הקודם הבטיח להקים מחדש את הערים בארץ, אבל איך כל
הערים יהיו מיושבות אם בני ישראל מעטים? תשובה: לכן הוא אומר בקטע זה
שהוא ירבה את בני ישראל. (מלבי"ם)
פסוק ל"ח - "כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה - כן תהיינה הערים
החרבות מלאות צאן אדם,
וידעו כי אני ה'."
כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה (=כמו המספר הרב של הצאן שהביאו ישראל
3 פעמים בשנה לקורבנות שלמים כשעלו ברגל לירושלים) - כן (=כך גם) תהיינה
הערים החרבות מלאות צאן אדם (=מלאות בהרבה בני אדם), וידעו כי אני ה'.
הערה: "צאן אדם" = הרבה בני אדם. הביטוי בפסוק זה בא בדרך של דימוי כדי
להמחיש לנו שמספרם של ישראל יהיה רב מאוד. (מצודת דוד)
|
