Warning: session_start(): Cannot send session cookie - headers already sent by (output started at /home/flamengo/public_html/index.php:1) in /home/flamengo/public_html/index.php on line 2

Warning: session_start(): Cannot send session cache limiter - headers already sent (output started at /home/flamengo/public_html/index.php:1) in /home/flamengo/public_html/index.php on line 2

 
cking

  יום ב', 18/12/17

  ראשי    מקצועות לימוד    מילוני מונחים

.
שמות - פרק כא' - סיקינג

שמות פרק כא'

ראשי > תנ"ך > פרק כא'

חוקי עבד עברי

חוקי העבד העברי מופיעים מיד לאחר 10 הדיברות, והסיבה שהם מופיעים ראשונים היא משום שבני ישראל, שזה עתה יצאו מעבדות לחירות, חייבים לגלות רגישות לעבדים שבתוכם מבחינת- אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך. החוקים מנוסחים בסגנון החוק הקזואיסטי. מבנה החוק בא לידי ביטוי באופן הבא- בפתיחתו הוא מציג מקרה כללי ולאחריו שורה של מקרים פרטיים מותנים. המילה "כי" ו"אם" מאפיינות חוק זה.

חשוב לציין כי התורה מגנה את מוסד העבדות, אך במציאות היו עבדים בקרב העם, מבני ישראל, והשאלה היא- מה גרם לכך? המקרים הם:

א.      אדם שנתפס בגנבתו ואין באפשרותו לשלם עבור הגניבה ועבור הקנס, נמכר ע"י בית הדין לעבד.

ב.      אדם שירד מנכסיו, אין לו ממה לחיות ואין לו אפשרות לשלם את חובותיו, היה מוכר את כוח עבודתו כדי להחזיר חובותיו ולהשיג קורת גג לראשו.

ג.        ילדים שנולדו למוסד העבדות, לאם שפחה ולאב עבד, היו נשארים שם.

מותר היה לבני ישראל לנהל סחר עבדים רק עם עמים זרים, כלומר- לקנות עבדים מעם נוכרי, אבל לא לקנות ולא למכור אדם מישראל לעבדות. חשוב להדגיש כי אדם מישראל, שהפך לעבד, שימש בתפקיד זה רק 6 שנים ובשביעית יצא לחופשי. הרעיון הוא רעיון דתי, כשם שהאל ברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי.

חוק העבד העברי הוא כאמור חוק קזואיסטי, הוא פותח במקרה כללי המלמד אותנו כי עבד עברי הוא עבד ל-6 שנים ובשנה השביעית הוא משתחרר בחינם. המילה חינם מלמדת אותנו כי אין העבד חייב לשלם עבור שחרורו ואין האדון חייב לשלם לו פיצוי עבור עבודתו. לאחר המקרה הכללי, החוק מביא בפנינו שורה של מקרים פרטיים המתארים את האופן שבו העבד יוצא ונכנס למוסד העבדות. כל מקרה פותח במילת התנאי "אם". המקרה הראשון אומר כך- "אם בגפו יבוא בגפו יצא", כלומר- אם העבד נכנס לבדו למוסד העבדות, הוא משתחרר לבדו.
המקרה השני מתאר מצב שבו העבד נכנס עם אשתו למוסד העבדות, והוא משתחרר ביחד עימה. המקרה השלישי הוא מקרה שבו העבד בא לבדו, אבל במהלך שנות עבודתו הוא מתחתן עם אחת השפחות של האדון ונולדים להם ילדים. במצב כזה העבד משתחרר בשנה השביעית, והשפחה, שנחשבת לרכושו של האדון ביחד עם הילדים, נשארת במוסד העבדות. המקרה הרביעי מלמד אותנו כיצד עבד מישראל הופך להיות "עבד עולם".
 המושג "עבד עולם" אינו מכוון לכל ימי חייו, אלא רק עד שנת היובל, כלומר- שנת ה-50. מדובר כאן על מצב שבו העבד אינו מעוניין להיפרד מאשתו וילדיו, שנשארו במוסד העבדות. לצורך כך אדונו לוקח אותו "אל האלוהים", מקום אשר בו נמצאים נציגי האל (כגון מקום פולחן). שם, לעיני עדים, בפומבי, רוצעים (עושים חור) את אוזנו של העבד בדלת, ליד המזוזה, ובכך הוא הופך ל"עבד עולם".
השאלה שנשאלת היא- מדוע רוצעים את העבד? והסיבה- הרציעה באה לסמן אותו כחלק מרכושו של האדון, כפי שנוהגים היו לסמן את הפרות. יש כאן רצון לגנות ולבזות את העבד, שויתר על חירותו. שאלה נוספת היא- מדוע נרצעת דווקא האוזן? התשובה לפי רש"י- זו האוזן ששמעה במעמד הר סיני כי בני ישראל יכולים להיות רק עבדים של ה', ולא עבדים לאדם אחר משום שהוא זה אשר הוציא אותם מעבדות לחירות. שאלה נוספת שנשאלת היא- מדוע העבד נרצע דווקא בדלת? והסיבה- הדלת מסמלת את הכניסה, ובכך מסמלת את כניסתו של העבד בתור רכושו של האדון.

חוקי אמה עבריה

גם החוק שלפנינו מנוסח בסגנון החוק הקזואיסטי. לפנינו מקרה כללי ולאחריו שורה של מקרים פרטיים מותנים. המקרה הכללי מלמד אותנו כי יש שני הבדלים עקרוניים בין דיני האמה לדיני העבד. ההבדל הראשון מלמד אותנו כי אמה יכולה להיות רק נערה שאביה מכר אותה, ולא בשום דרך אחרת. ההבדל השני הוא בכך שאמה נמכרת לצמיתות, בניגוד לעבד שמשרת 6 שנים בלבד. ע"פ שורת המקרים הפרטיים ניתן ללמוד מהם המקרים שבכל זאת האמה משתחררת מאדוניה. מהמקרה הראשון אנו למדים כי במידה והאמה חדלה למצוא חן בעיני אדוניה ואף לקח לו אמה אחרת על פניה, הוא יכול לפדות את האמה שברשותו- "והפדה", כלומר- הוא משיב אותה לאביה ומקבל חלק מן הכסף ששילם עבורה. בפס' 8 יש לנו תיקון סופרים מן הסוג כתיב וקריא. כידוע, לאחר שהטקסט המקראי מתקדש, אסור היה להוסיף או לגרוע ממנו. במקרה שלפנינו מדובר על טעות כתיב שמשנה את פרשנותו של החוק, לכן הסופרים תיקנו את השגיאה בשולי העמוד. ע"פ הכתיב, המילה כתובה "לא" ואז ניתן להבין כי מדובר באמה שאינה שייכת לבעליה, אבל  החוק מתייחס לאמה שכן שייכת לבעליה, לכן מדובר כאן ב"לו" של שייכות, ומכאן התיקון. ע"פ המקרה השני מדובר בכך כי במידה והאדון אינו מעוניין באמה ובנו כן מעוניין בה, האמה הופכת לשוות זכויות כשאר  הבנות במשפחה. ע"פ המקרה השלישי ניתן ללמוד כי במידה והאב או הבן לא מעוניינים בה, האב חייב לדאוג לה לשלושה צרכים בסיסיים ואלו הם- "שארה כסותה ועונתה". "שארה"- מזונה, "כסותה"- ביגוד, ולמילה "עונתה" 3 פרשנויות- חיי מין, מגורים או תמרוקים מסוגים שונים. ע"פ המקרה שלפנינו- "ואם שלוש אלה לא יעשה לה ויצאה חינם אין כסף", יש שתי אפשרויות: האחת- אם האדון אינו מספק לה את "שארה כסותה ועונתה", הוא חייב לשחררה חינם, כלומר- אין הוא חייב לתת לה פיצוי כספי עבור שירותיה ואין היא חייבת לשלם לו עבור השחרור, והסיבה- היא סבלה דיה כדי להשתחרר ולנסות לחפש את מזלה במקום אחר. השנייה- אחרים חושבים כי הביטוי "שלוש אלה" מתכוון למצב שבו אדוניה אינו רוצה בה, בנו אינו רוצה בה, וכן הוא אינו מספק לה את שלושת צרכיה הבסיסיים.

דינים שעונשם מוות

פס' 12-14 גם כן מנוסחים בסגנון החוק הקזואיסטי. המקרה הכללי אומר כך- "מכה איש ומת מות יומת", כלומר- עונשו יהיה מידה כנגד מידה, אבל מן ההמשך אנו למדים כי המחוקק עושה הבחנה בין רוצח בשגגה לבין רוצח במזיד. לגבי ההורג בשגגה, אשר עקב כוח עליון נקלע למצב שבו היה עליו להגן על חייו, דינו יהיה לגור באחת מערי המקלט, שחלקן היו פזורות בא"י וחלקן בעבר הירדן המזרחי. מן המקרה השני ניתן להבין כי מדובר ברוצח בזדון, אשר תכנן בעורמה, ע"י נקיטת תחבולות, להרוג אדם אחר ולהינצל ע"י בריחה למקום קדוש ואחיזה בקרנות המזבח. כידוע, אסור לשפוך דם במקום הקדוש. המחוקק אומר כי יש להוציא את הרוצח מן המקום הקדוש ולהרוג אותו מחוצה לו. בהמשך ישנם שני חוקים הבאים לשמור על התא המשפחתי. מי שמכה את הוריו, גם אם הם לא מתו, דינו יהיה מוות. כמו כן מי שמקלל את הוריו, לא מדובר רק בקללות, אלא הכוונה נוהג בקלות ראש בהוריו. החוק האחרון אומר כי מי שגונב אדם, כדי לסחור בו למשל, דינו יהיה מוות.

נזקי גוף

פס' 18-19 מדברים על מקרה שבו אדם אחד פצע אדם אחר, לדוגמא- באבן או באגרוף, וכתוצאה מכך אותו אדם נאלץ לשבת בביתו. עונשו של הפוגע יהיה לשלם לנפגע פיצוי כספי עבור 3 דברים: האחד- אובדן ימי עבודתו, השני-  עבור דמי הריפוי, השלישי- עבור עוגמת הנפש והצער שנגרמו לו. פס' 20-21 מדברים על מצב שבו האדון הורג את עבדו ב"שבט", כלומר- במקל רועים. דינו של האדון יהיה "נקום ינקום", כלומר- מוות. במידה והעבד רק נפצע, האדון לא ינקם והסיבה- "כי מקנת כספו הוא", כלומר- האדון כבר נענש בכך שהפסיד את ימי עבודתו של העבד עליו שילם בכספו. מכאן אנו למדים כי החוק מתייחס לעבד כנעני ולא לעבד עברי, משום שעבד עברי לעולם לא נקנה בכסף. הקושי בפס' אלו הוא- מדוע התורה נותנת דוגמא של אדון שהורג דווקא בשבט? והתשובה- התורה רוצה למנוע מצב שבו האדון ינסה להגן על עצמו ולומר כי רק ניסה לחנך את העבד, אומרת התורה- אדם שהורג את עבדו בשבט, לא ניסה לחנך אותו, אלא התעלל בו עד מוות, ולכן עונשו יהיה מוות.

בפס' 22 מדובר על מקרה שבו, כתוצאה ממריבה, נפגעה אישה בהריון "ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון", כלומר- האישה איבדה את העובר והיא עצמה נשארה בחיים. עונשו של הפוגע יהיה לשלם פיצוי כספי ע"פ דרישת הבעל, אבל הסכום הסופי יקבע ע"י בית הדין. במידה והאישה תיהרג- "ונתת נפש תחת נפש", כלומר- דין הפוגע יהיה מוות. מתוך המשכו של הכתוב אנו למדים כי לא מדובר רק במידה כנגד מידה כלפי אישה בהריון, אלא כלפי כל אדם מן היישוב. ע"פ הדוגמאות "עין תחת עין" וכדומה, אנו למדים כי הייתה תקופה בישראל שנהגו בצורה אכזרית זו- עין במקום עין. בתקופה מאוחרת יותר הבינו שהחוק אינו תורם לחברה דבר, זהו חוק אכזרי שהופך אנשים בריאים לאנשים נכים, ולכן חז"ל נתנו משמעות שונה לרוח החוק, מעתה לא עוד "עין תחת עין", אלא ממון תחת העין.

בפס' 26-27 אנו רואים שגם אדון שגורם נכות לעבדו, בין אם זו נכות קלה או קשה, חייב לשלוח אותו לחופשי.

דיני שור

התורה עושה אבחנה בין שני סוגי שוורים- שור תם ושור נגח. שור תם הוא שור שלא פצע בעבר אדם אחר, ואילו שור נגח הוא שור שפצע בעבר אדם כלשהו ובעליו הוזהר לשמור על שורו. בפס' 8, כאשר מדובר על שור תם שהרג אדם אחר, השור יסקל באבנים ובעליו יצא זכאי, אבל אסור לו ליהנות מאכילתו של השור שהומת. לעומת זאת שור נגח שהרג איש או אישה, לא רק השור יומת, אלא גם בעליו משום שהוא לא שמר על שורו למרות שהוזהר לשמור עליו. מחלקו השני של פס' 29 אנו למדים כי בתקופה יותר מאוחרת ניתנה תוספת לחוק שלפנינו, כלומר- בעל השור הנגח שהרג אדם יוכל, במקרים מיוחדים ע"פ החלטת בית הדין, להמיר את עונש המוות בפיצוי כספי.

מתוך פס' 31 עולה קושי- מדוע חוקק המחוקק חוק נפרד הנוגע לדינו של השור ובעליו הפוגעים בילדים קטנים, והרי המחבר המקראי נוהג לקצר בדבריו. כמו כן, האם הילדים הקטנים אינם נכללים בקטגוריה של בני האדם? התשובה- המחוקק רוצה להדגיש כי בעל השור לא יוכל, בשום מקרה, להתנער מאחריותו לגבי רשלנותו ולומר כי הילדים הקטנים התגרו בשור והם אשמים בנזק שנגרם להם, או לומר כי הורי הילדים היו צריכים להשגיח עליהם והם אשמים. בפס' 32 ישנו מקרה בו השור הורג עבד או אמה ובעל השור חייב לשלם לבעליו 30 שקלים, והסיבה- 30 שקלים באותה תקופה היה מחירם של עבד או אמה שנקנו, ומכאן ניתן ללמוד כי מדובר בעבד או אמה שאינם מבני ישראל.

דיני בור

החוק שלפנינו מדבר על אדם שחפר בור ברשות הרבים וכתוצאה מרשלנותו של בעל הבור, אשר לא דאג לכסותו, לגדר אותו או לתלות שלטי אזהרה, ובכך לא מנע את נפילת חיה כלשהי והחיה נהרגה, בעל הבור ישלם לבעל החיה שמתה את מחירה ובנוסף רשום "והמת יהיה לו". לא נאמר למי יהיה המת, האם לבעל הבור או לבעל החיה.

 חז"ל שאלו מדוע דיני הבור קוטעים את רצף דיני השור, שבאים לפני חוקי הבור ואחרי חוקי הבור. הם טוענים כי המחוקק, באמצעות החוקים שלפנינו, רוצה להדגיש עניין מסוים והוא שבעל הרכוש, ולא משנה אם מדובר על רכוש חי או דומם, לעולם אחראי על רכושו וישא בעונש על רשלנותו.

המשך דיני שור

בפס' 35-36 ישנה הבחנה בין שור תם לבין שור נגח, שהרגו שור אחר. שור תם שהרג שור אחר, הדין יהיה כזה- שני השוורים ימכרו, השור החי והשור המת, ובעלי השור מתחלקים בכסף. שור נגח שהרג שור אחר, בעל השור הנגח יצטרך לשלם לבעל השור המת את שווי השור. בהמשך נאמר "והמת יהיה לו". כאן יש שתי אפשרויות: השור המת יהיה של בעל השור הנגח משום שהוא כבר שילם תמורת השור שמת, אך ישנה אפשרות נוספת שהשור שהומת יישאר אצל בעליו המקוריים.

דיני גניבת בעלי חיים

בפס' שלפנינו מדובר על גניבת בעלי חיים ומתוכם עולים שני קשיים:

א.  מדוע מי שגונב בקר משלם יותר מהגונב מן הצאן? "חמישה בקר ישלם תחת השור ו-4 צאן תחת השה". התשובה- הבקר שווה יותר מהצאן משום שהשור נחשב לבהמת עבודה. סיבה נוספת – ההשקעה הכספית והמאמץ הכרוכים בגידול השור גדולים יותר מאלו המושקעים בשה. יש טוענים כי על מנת לגנוב שור עליך להיות גנב מקצועי משום שהשור נוגח בקרניו ולא כל אחד מסוגל לגנוב אותו.

מדוע גנב, שהגנבה נמצאה בידו, משלם פחות ("תשלומי כפל", כלומר פי 2) לעומת מי שהגנבה לא נמצאה בידו (הוא מכר אותה או טבח אותה)? התשובה- גנב שהגנבה נמצאה בידו משלם פחות משום שמידת הנזק פחותה יותר ממי שגנב ומכר או טבח את הבהמה. הגנב יכול להחזיר את הגניבה, והנזק שייגרם לגנב הוא רק "תשלומי כפל", הוא ישלם פי 2 מערך הגניבה. מי שמכר גם הרוויח עבור הבהמה וגם גרם נזק כלכלי ונזק נפשי לבעליו של הבהמה. (כנ"ל גם מי שבישל לעצמו את הבהמה).

דרושים בדחיפות ניצבים לפרסומות, שכר גבוה מאוד למתאימים, לחצו לפרטים!


 

צור קשר - אודות - הפוך לעמוד הבית - הוסף למועדפים
Copyright © 2008-2015 CKing. All rights reserved