נ'

נובילה- סוג של סיפור קצר אך ארוך ממנו וקצר מרומן. הנובלה התפתחה בתקופת הרנסאנס.
הנובלה, מתמקדת באירוע רב-ערך מסוים, מספר דמויות קטן מאד, ועלילתה מעוטת התיאורים שואפת אל השיא ואל הפתרון.

נמען- מי שהשיר מופנה אליו. הדובר ביר פונה לנמען מסוים כדי להעביר לו חוויה. תפקיד הנמען בשיר חשוב, כי באמצעותו אנו מגלים את יחסו של הדובר ואת זווית הראייה שלו לגבי הדברים שהוא מספר עליהם. כאשר הדובר מתרשם ומתרגש, הוא מנסה להיות קשוב לדברים. חייבת להיות התאמה, זיקה בין תוכן הדברים לכתובת שהם מופנים אליה.

נקודת מפנה- אירוע, מקרה המחולל שינוי בגורלו ובעתידו של הגיבור. המפנה מביא עמו הפתעה, והוא שובר את תנועת העלילה.

נקודת שיא- הנקודה (האירוע, הביטוי) שכל הסיפור מוביל אליה. בנקודת השיא גיבור הסיפור נפגש פנים אל פנים עם עצמו, עם פנימיותו. בנקודה זו טמון המוקד הרגשי והרעיוני של הסיפור. זה המקום החווייתי ביותר בסיפור, ובאמצעותו אפשר להבין את הרעיון המרכזי של הסיפור.

נקודת תצפית- נקודת ראות. נקראת גם עמדת המספר או סוג המספר. דרך עיניו של מי מוצגת העלילה? היכן מצוי המספר- בתוך הסיפור או מחוץ לסיפור? מאיזו עמדה רעיונית או ריגושית הוא מספר ומתאר?

נקודת תצפית אובייקטיבית- המספר דומה למעין מצלמת קולנוע נסתרת. הוא מהיר, דינאמי ויכול לחדור לכל מקום, אבל אין הוא יכול להגיב, לפרש, לנתח ולאפיין את העלילה ואת הדמויות. כל פעולת פירוש ושיפוט היא על הקורא, כמו בתיאטרון.

ס'

סונט- שיר זהב. שיר המורכב מ14 שורות: (ז)7 + (ה)5 + (ב)2 = 14
מקור שירה זו באיטליה במאה ה - 13 . הסונט היה נפוץ בימי הביניים, בתקופות הרנסאנס והרומנטיקה.
על פי התבנית האיטלקית לסונט ארבעה בתים- שני בתים בני ארבעה טורים כל אחד (אוקטט) ושני בתים בני שלושה טורים (ססטט). תבנית החריזה באוקטט: אבבא אבבא , ובססטט: גדה גדה או - גדג דגד.

סטייה (דיגרסיה)- נוצרת כאשר המספר סוטה בפתאומיות מן העניין המרכזי, שבו הוא עוסק, ועובר לתחום אחר, הנראה לכאורה שולי. פעמים רבות נוצרת סטייה במישור העלילתי- קו העלילה נפסק ונוצרת השהייה. לעתים מאפיינות הסטיות את דרך הסיפור, את אופי העברת דבריו של המספר.

סיום סגור- סיום סגור עונה על השאלות, פותר את הבעיות ומתיר את ההסתבכויות שעלו במהלך הסיפור.

סיום פתוח- סיום המשאיר שאלות אחדות בלא מענה, אינו פותר את כל הבעיות ואינו מתיר את כל ההסתבכויות שבעלילת הסיפור.

סיפור מסגרת- סיפור בתוך סיפור. ביצירה שכזו ישנם שני מישורים של זמן: מישור אחד בונה את המסגרת של הסיפור. המישור הנוסף בונה את הסיפור הפנימי.
לפעמים מציגה המסגרת את המספר, את המציג, או מספר אחר וכו'. דוגמה לסיפור מסגרת -הסיפור "הדוד ז'יל" מאת ג.ד. מופאסן.

סיפור -עם - סיפור פולקלור- אנונימי. הסיפור פשוט , קריא, תמים, מעודד ומחנך. כמו כל סיפור הוא מורכב מעלילה, דמויות והווי חיים. הוא נקרא כך מאחר שהוא נחלת העם, סיפור שנמסר תחילה בעל-פה מדור לדור. הוא נועד למשוך את אזנו של השומע. בדרך כלל המספר הוא אלמוני. רק בשלב מאוחר יותר נרשמו הסיפורים בכתב, ואף כונסו בספרים ובאוספים.
בדיקה של סיפורי עם רבים, מכל הסוגים ומכל העולם, העלתה, שבכולם ישנם "דברים" החוזרים ונשנים. "דברים אלה הוגדרו ונוסחו על ידי חוקרים, ונקבעו כ"חוקי הסיפור העממי". ניתן לחלקם לשניים:

חוקים צורניים- המתייחסים לצורת הכתיבה. החוקים הצורניים:

א. חוק הפתיחה והסיום- כל הסיפורים פותחים בנוסחאות שוות של פתיחה. "היה היה..." ונוסחאות דומות לה נועדו ליצור אוירה של מעשה מיוחד, ולהכניס את הקורא לסוד העניין. כל הסיפורים מסתיימים בסוף טוב.

ב. חוק החזרה- בסיפורים יש חזרות רבות של מלים, עובדות, מעשים וכו'. החזרות הרבות מארגנות את העלילה ותורמות לתחושת הזדהות והנאה של הקורא. החזרה גם מדגישה עניינים מיוחדים, במקום להרבות בתיאורים.

ג. חוק השילוש- החזרות בסיפורים הן לרוב, משולשות: המלה, המצב, התכונה. לדוגמה: הנערה טובה, יפה וחכמה. המעשה כולו- חוזר 3 פעמים. המספר 3 הוא החשוב ביותר בסיפורי עמים. (מספרים נוספים בעלי משמעות - 5, 7, 12, 40). בנוסף לכך מופיעים צירופי המספר 3.

ד. חוק השניים במערכה- כאשר יש שלושה גיבורים בסיפור עממי כלשהו, תמיד תפעלנה שתי דמויות בלבד- השלישית לא תהיה פעילה. שלושת הגיבורים הם, לרוב, משולש: דמות חיובית (+), דמות שלילית (-) ודמות נייטרלית (0). הדמות הנייטרלית מצטרפת, בסוף העלילה, לדמות החיובית.

ה. חוק הדו- שיח - זהו אחד החוקים, הנובעים מהצורך להשפיע על המאזין. מכיוון שהמטרה היא לרתק את הקהל ולשתפו בעלילה- משנה המספר את קולו, ומשחק את שתי הדמויות הפועלות. לכן יהיו ביטויים כמו "אמר לה", "ענתה לו" ולא שימוש בדיבור עקיף כמו "היא סירבה לצאת".

ו. חוק הקיטוב- הניגודים שבסיפורי- העם הם תמיד קיצוניים- ניגודים בין גיבורים או עמיתים (שחור ולבן, יפה ומכוער, צודק וחוטא, וכו')

ז. חוק התאומים- פירושו פיצול אחד הגיבורים לשניים: שתי דמויות שאין הבדל מהותי ביניהן. מול שני הגיבורים הללו (שהם בעצם אחד) עומד היריב (לדוגמה: אם חורגת ומולה האחים עמי ותמי, שהם גיבור אחד.)

ח. חוק משחק המלים- גם חוק זה נועד למשוך את תשומת לבו של המאזין אל המספר וסיפורו. בסיפור העממי יש ריכוז רב יותר של משחקי מלים, חריזה וכו', מאשר בכל סיפור אחר.

ט. חוק השאלה הרטורית : המספר העממי משתמש באמצעי זה כדי להביא לשינוי הטון, להגביר את המתח בהשהיה, ולשמש כרמז לבאות ("ומה, אתם חושבים, הוא עשה" ? .

חוקים תוכניים- המתייחסים לעלילה ולתוכן. החוקים התוכניים:

א. המוטיב העל-טבעי- הסיפור המתקבל על דעת העם, האהוב על הקהל והנמסר מדור לדור, יש בו מוטיבים עלילתיים, שאינם צומחים מן הטבע וההיגיון האנושי. סיפורים שעוסקים בעיקר בעניינים שאין להם אחיזה בניסיון המעשי של חושי- האדם, כמו: גלגול נשמות, הפיכת בעלי חיים לבני-אדם וכו' נשמרים בחברה האנושית יותר מכל סיפור ריאליסטי אחר.

ב. המשאלה הכמוסה- בסיפור עממי, האדם הפשוט מוצא ביטוי לבעיותיו, לכאביו ולמשאלות לבו הכמוסות. את המשאלות המודחקות של הפרט ושל החברה אפשר להעלות מן התת- מודע על ידי השלכה על דמויות בעלי- חיים, על עמים זרים וכד'. הסיפור והמעשייה משמשים, אפוא, כמכשיר המזהה את האדם עם משאלתו. המשאלות המתגשמות בסיפור, ורק בו. גם הפרט וגם החברה אוהבים את הסיפור ומזדהים עמו, כי בו הם מנצחים את הטבע ואת הממסד החברתי. הפער החברתי, שאינו מגושר בחיי היום- יום, מוצא את תיקונו בסיפור העממי בן המלך הנושא לאישה את הנערה העניה, החלש מנצח את החזק, וכו'.

סיפור וידויי- כאשר סיפור אוטוביוגראפי או ביוגרפי מתארים את מעשיו הלא כשרים של הגיבור, ובעיקר את חוויותיו הנפשיות הנסתרות , שנשמרו בסוד והן נחשפות לעתים באופן מביך.
הסיפור הווידויי שנשען על התפיסה הנוצרית קתולית, כאשר החוטא, או מי שנחשד בחטא, מתוודה לפני הכומר על מעשיו ומאווייו הנסתרים הנתפסים כחטא.
סופרים שכתבו באופן הזה היו למשל: פ. דוסטוייבסקי "רשימות מן המרתף", פנחס שדה "החיים כמשל".

סיפור חסידי- סוג של סיפור-עם שהתפתח מסוף המאה ה18- , עם התפתחות חצרות הצדיקים החסידיים במזרח אירופה. הסיפור החסידי התפתח כסיפור בעל-פה ומטרתו הייתה ללמד ולחנך.
שני כיוונים יש לו לסיפור החסידי: האחד- חסידים מספרים בשבחי הרבי, והשני- הרבי מספר את סיפורו כל שהוא מזוהה גם בשמו ואילו שאר הדמויות הן אנונימיות.
צורת הסיפור החסידי: אנקדוטה, דרשה, משל, אמרה, מעשייה, אגדה, נובילה.
בהווי החסידי הסיפור הוא מוסד תרבותי- חברתי ראשון במעלה ובעל השפעה רבה. מוטיבים של סיפורי חסידים אפשר למצוא ברבים מסיפוריו של ש"י עגנון.

סיפור קצר- מונח שהשתרש מסוף המאה ה19- . מקובל לראותו כיצירה עלילתית, המניעה דמות אחת או דמויות ספורות ביצירה לא ארוכה. בשלבים ידועים של התחלה , אמצע, שיא וסוף. נושאי הסיפור הקצר, סגנונותיו ואופני הביטוי שלו אינם מוגבלים. יתכן ויהיו בסיפור הקצר כל סממני הרומאן, אבל הוא מצומצם מבחינת אורכו. קו ההתרחשות בו ישיר, בהיר וחד כיווני. הוא נמנע מסטיות ומאפיזודות והוא נשבר לעתים בנקודת מפנה חדה ופתאומית.
גם מקומו של המספר מצומצם. הוא נמנע מלהתערב, להעלות את דעותיו או לפרש את דמויותיו ואת מניעיהן.
הדמויות בסיפור הקצר תוצגנה בצורה סלקטיבית תוך בחירת היבטים נבחרים הנדרשים לסיפור ולנושא המרכזי.

סמל- משהו העומד במקום משהו אחר. "משהו" זה יכול להיות מלה או ניב, שם של אדם, מקום, מוצג, בעל-חיים, עץ וכו' שיש לו משמעות עצמית משלו, אבל הוא נתפס גם כמייצג וכממחיש תכונה או רעיון, רגש או שאיפה, מושג או פעולה אחרים. הסמל חסר את "הדומה". אין הוא זקוק להשוואה מיידית עם אובייקט מסומל, לכן לא כל סמל יהיה מעוצב כציור לשוני. דימוי או מטאפורה החוזרים כמה פעמים ביצירה עשויים להפוך לסמל.

סיפורת- סוג ספרותי, שבו מספר כלשהו מספר עלילה שהתרחשה בעבר. לעתים מציג המספר דיאלוג (דו-שיח) כפי שהתרחש. הדיאלוג הוא יסוד דרמטי מעיקרו.

סצנה (תמונה)- יחידת מבנה קטנה במחזה. תחילתה וסיומה של סצנה מסומנים, בדרך כלל, על ידי כניסה ויציאה של שחקנים. המערכה הדרמטית מורכבת, בדרך כלל מכמה סצנות.

ע'

עלילה- רצף ההתרחשות על תוואי הזמן בסיפור והנמקתם. שלבי העלילה : האקספוזיציה, הקונפליקט (בסיס העימות, פיתוח העימות), משבר, השיא, נקודת המפנה: התרה, פתרון- סיום וסגירת המעגל.

פ'

פואימה- שיר עלילה, סוג ידוע בשירה האפית. בפואימה יש תערובת של יסודות שיריים, אבל בדרך כלל ישתלט אחד מהם ויקבע את אופיו כפואימה, עלילתית-סיפורית, לירית-רומאנטית, תאורית-פאנטאסטית, עלילתית-הירואית, דראמטית. עמדה אובייקטיבית של המשורר היא מסימני הפואימה.
נושאי הפואימה יכולים להיות פרקים מחיי גיבורים מיתולוגיים או היסטוריים, הפואימה כתובה בדרך כלל בטורים רחבים בבתים, המקצב יכול להיות אחיד או חפשי , החריזה יכולה להיות שיטתית, ויתכן שלא תהיה חריזה בכלל.

פואנטה- נקודת חוד. זו נקודה המופיעה בסיום הסיפור, ויש בה הפתעה. היא כופה על הקורא לחזור ולקרוא שוב את הסיפור. בקריאה חוזרת יחשוף הקורא את הרמזים, הפזורים לאורך הסיפור, שבקריאה ראשונה הוסחה דעתו מהם. רמזים אלו, הם המובילים לסיום מפתיע.

פנייה- היא מילה, המציינת את העצם שאליו המדבר פונה. הפנייה מחייה את השיר ומשווה לו גוון דרמתי. הדובר פונה אל הנמען בלשון נוכח, בדיבור ישיר. צורת ניסוח זו יוצרת קרבה וזיקה בין הדובר לנמען.

פסיחה - ניתוק של מלה מהטור השירי. הפסיחה היא אמצעי ספרותי, המדגיש את המלים המנותקות מהמשפט שהן משתייכות אליו באופן טבעי, הגיוני. מלים אלה מובלטות, הן משום שהן מופיעות בשורה נפרדת, הן בשל המתח הרתמי שהן יוצרות.

פערי מידע - הבלדה ממהרת לספר את סיפור העלילה. לכן היא מדלגת על פרטים רבים. על ידי כך נוצרים פערים (חללים, מרווחים) ועל הקורא לנסות להשלים אותם בעצמו. בכל מערכה העלילה היא מאד מצומצמת ומופיעים בה רק הפרטים החשובים כך שאפשר יהיה להתקדם עם העלילה.

צ'

ציטוט- הבאת ציטוט (מובאה) של דברי אדם מסויים או ציטוט ממקור ספרותי, מחקרי, עיתונאי וכו' יוצר תחושה של הבאת סימוכין, חיזוק ואישור לדברים שנאמרים. כאשר מביאים ציטוט ממקור מסויים (תנ"ך, חז"ל או יצירה ספרותית) אל הציטוט מתלוות קונוטציות הקשורות למקור.