cking

  יום ה', 18/12/14

  ראשי    מקצועות לימוד    מילוני מונחים

.
ש"י עגנון - מאויב לאוהב - סיקינג

מאויב לאוהב

ראשי > ספרות > מאויב לאוהב

הסיפור 'מאויב לאוהב' מתאר מאבק בין שני גיבורים, אדם ורוח.

עלילת הסיפור דרמטית ומשקפת תמורה הנרמזת מראש בכותרת ומתבהרת בהמשך בתיאור ההתקדמות בשלבים מכישלון לניצחון. אף על פי שרק אחד משני הגיבורים הוא אדם, ואף על פי שאדם זה שהוא הגיבור מספר בלשון סיפורית של עבר על מה שאירע בינו לבין הרוח, הוא מרבה לצטט את דבריו הוא ואת דברי הרוח כלשונם, כלומר, לשחזר דיאלוגים שהתקיימו ביניהם בלשון דרמטית של הווה.
ביסודו הסיפור סתום ואי אפשר להבינו כפשוטו אלא כסיפור הקרוב לאלגוריה. תיאור המאבק בין שני הגיבורים, המבוסס על ההנחה שאפשר לייחס כוונות מודעות לרוח, מחזק בקורא את התחושה האלגוריסטית שכן הוא מתעלם מן ההיגיון הישר. מלבד זאת, כמקובל באלגוריה, הפעולה הדרמטית היא חד-משמעית שכן הדמויות מוּנעות מכוח תכונה אחת (רצון הבנייה מול רצון ההרס), וגם הדיאלוג שביניהן איננו דיאלוג אנושי ממשי. לצד האלגוריה מעניק עגנון רקע ריאליסטי, המתבטא בציון מקום ההתרחשות (תלפיות) ובציון זמן ה'מאורעות' ("לסוף אירעו דברים שלא נתנו לי לחזור לעיר") והתוחם את עניינו של הסיפור במסגרת של חיי היישוב היהודי בירושלים של ראשית התרחבותה ובמסגרת של חיי המספר (ואף הסופר) בתלפיות בתקופת ה'מאורעות'.  הרקע הריאליסטי, ההיסטורי והביוגרפי נותר למעשה מרומז בלבד.
עלילת הסיפור בנויה מתיאור שלבי ההשתרשות בקרקע הנעשית יותר ויותר עיקשת, יותר ויותר מכוונת. המעקב אחר התיאור על פי סדר השלבים בסיפור עשוי לסייע בהבנת המשמעות המצטברת: 
בתיאור הביקור הראשון בתלפיות מוצגת ההתקשרות אליה כניסיון מקרי של יחיד תועה שהזדמן למקום חדש שלא הכירו עד כה. הדבר ניכר היטב מתוך המילים שאותן בוחר המספר-הגיבור: "פעם אחת נזדמנתי לשם...", "טיילתי לי להנאתי ..."

בתיאור השלב השני של התקשרות המספר-הגיבור עם תלפיות, שהוא כבר ניסיונו הראשון להשתרש בה, תופסת הדגשה של איזו הכוונה עמוקה יותר את מקום המקריות. מעין גורליות שהוא איננו יכול למנוע אותה. במקום "נזדמנתי" ו"טיילתי לי להנאתי" שמקודם, שומעים כאן את הביטויים "קצרה עלי נפשי ויצאתי", ו"מדעתי או שלא מדעתי הביאוני רגלי לתלפיות".  
כמו כן מודגשת בניסיון זה החלטת המספר-הגיבור להתיישב בתלפיות ולא רק לטייל בה שהרי הוא מעיד על עצמו: "לקחתי בד ויתדות ותקעתי לי אוהל".

מבחינת מהלכה החיצוני של העלילה מסתיים ניסיון ההשתרשות הראשון בתלפיות בכישלון המספר-הגיבור, אבל המשפט המציין זאת – "ראיתי שאיני יכול לו. נטלתי את רגלי וחזרתי לעיר" – מכיל בחובו, בסמוי, גם תחילתו של מהלך הפוך. במשפט זה, שפתיחתו חוזרת במדויק על
תיאור השלב השלישי, שהוא הניסיון השני להתיישב בתלפיות, המספר-הגיבור מעלה הנמקה יותר מפורשת ויותר חיובית מאשר קודם לכן לדבקותו בתלפיות.
אמנם הוא חוזר על הנימוק "קצרה נפשי עלי", אבל הוא מוסיף ומגלה שלרצונו להתיישב בתלפיות יש גם טעם חיובי בפני עצמו, שכן תלפיות מגלמת בתוכה אפשרות לצאת מ"בין החומות" אל מקום "אוויר נאה".
גם הכוונה להשתרש בתלפיות מעוצבת בניסיון הזה כעניין מובהק יותר וארוך טווח: את מקום הבד והיתדות לאוהל תופסים כאן נסרים לצריף, ובמקביל מתעצמת גם מודעותו של המספר-הגיבור לעוצמת אויבו, הרוח, ואולי כתוצאה מכך מתחזק גם כוח עמידתו הגופנית: בעוד שבתארו את ביקורו (טיולו) הראשון מדבר הגיבור-המספר על רוח ש"פגע בו" ועשה אותו ל"צחוק", ובתארו את ביקורו השני הוא מדבר על "רוח סועה וסער", כאן הוא מדבר על "רוחות" בלשון רבים ועל התעללות אפשרית של הרוח בו.  
אולם פגיעתו של הרוח בו, אף על פי שהיא חמורה וקיימת גם בניסיון ההשתרשות הזה, נבדלת מהפגיעות הקודמות בכך שאין היא פוגעת בו בגופו. בפעם הראשונה נאמר "עמד הרוח והפילני לארץ", ובפעם השנייה – "אף בי פגעה ידו וכמעט שהפילני", ואילו בשלישית: "הרוח הסיע את צריפי והעמידני בלא מחסה", בעוד שעל פגיעת גוף אין מדובר.
ניסיונות ההשתרשות אינם מוזכרים בשלב הרביעי. כנגד זה מופיע שם תיאור אידאלי של אותו "מקום נאה", המכונה גם "ארץ רחבת ידים", שהמספר נזדמן אליו באקראי אגב טיול, ומדובר שם על התקשרות של אהבה ממבט ראשון, התקשרות ההופכת את כל שאר המקומות לבלתי נחשבים. לבו של הגיבור מתעמת כאן עם ה"אני" הרציונלי שלו ומשכנע אותו להעמיק את ניסיונו להשתרש בתלפיות. ככל שהרוח מגביר את התנגדותו כלפי הגיבור המספר, כך דבק זה בניסיונות ההשתרשות שלו. 
השלב הרביעי שבו מסופר על בניית הבית פותח את תיאור ההשתרשות הסופית. אמנם ראשיתה של זו בבית קטן שאף הוא מתמוטט, כמו האוהל וכמו הצריף שקדמו לו, אך סופה – בית איתן אשר לו "עצים חזקים וקורות ואבנים גדולות וטיח ומלט".
אף על פי כן גם ניסיון זה נכשל. שוב מופיע הרוח ומקלקל את שנבנה, ובתיאור מעשיו כאן מהדהדים תיאוריו הקודמים שבהם התגלה כמנצח. 
השלב החמישי פותח בהשוואה בין נוהגו של הגיבור 'בראשונה' לבין נוהגו הנוכחי 'לסוף'. אם בראשונה היה נוהג "לחזור לעיר" הרי בסוף, כדבריו, "אירעו דברים שלא נתנו לי לחזור לעיר, רבצתי בין המשפתיים ולא ידעתי מה אעשה". לפי המשפט האחרון הגיבור איננו יכול לחזור על נוהגו הקודם – לשוב לעיר – בגלל מצב עניינים חיצוני. חזרתו לתלפיות לאחר ששהה כאדם תלוש 'בין המשפתיים' והתעקשותו לבנות לעצמו בתלפיות בית חזק, לאחר שהרוח נגלה לו בכוחו המפלצתי המאיים בפעם הקודמת, נעשות אפוא מובנות על רקע הצטרפותם של אילוצים חיצוניים אל הדחף הפנימי שהניע את ניסיונותיו הקודמים. ואכן מכאן ואילך מתפתח יחס הכוחות בין שני הגיבורים: מעתה הרוח הוא הבא לערוך ביקורים אצל המספר-הגיבור בעוד זה מתאזרח בביתו. את מקום הביטחון הקודם שאפיין את הרוח תופסת מידה של עורמה, ואת מקום התוקפנות – מידה של חנופה ונימוס. הוא בא "בעד החלונים כגנב", מעמיד פני שכן הבא לברך את שכנו, בעוד שבלבו הוא זומם מזימות של הרס.
המספר-הגיבור אף הוא מתגלה באור חדש: הוא יוצא מן המאבק עם הרוח וידו על העליונה. הוא מצליח להפעיל כנגד הרוח את חכמתו ואף לגלות את עורמתו שלו בחינת מידה כנגד מידה ולסכל את מזימותיו. בה בשעה הוא מעמיק את השתרשותו במקום שבו בנה את ביתו בדרך אמיתית וממשית ביותר: הוא עובד את האדמה ומפריח אותה ולבסוף יושב לו בצל האילנות.
הסיפור מתאר שתי פגישות נוספות: באחת מנסה הרוח את כוחו ההרסני מחדש ויוצא נכשל ("חזר הרוח ובא והטיח באילנות" עד "שלא קמה בו עוד רוח"), ובשנייה, והיא האחרונה בסיפור, הוא בא "בדרך ארץ" "ונוהג כבעל תשובה גמור".
סיום זה נחוץ למספר- הגיבור לא רק בתור שלב נוסף בתיאור ניצחונו על הרוח, אלא גם בשל רצונו לתאר את מה שהניח כבר בכותרת של הסיפור: את הפיכת הרוח מאויב לאוהב או לפחות למעין אוהב, שהוא הישג שיש בו פן מיוחד של גבורה. 
הסיום על אודות הרוח שהפך מאויב לאוהב מעמיד בצל, במידת-מה, את הסיום שעניינו הוא ישיבתו הוודאית של הגיבור במקום שהתגעגע להשתרש בו. על פי הסיום האחרון הרי לא ההשתרשות עיקר אלא תהליך בִּיותו של הרוח, הפיכתו מפגע רע לאורח נעים.

לפיכך הסיפור האלגורי 'מאויב לאוהב' בא לספר על:
ניצחונו של האדם על הטבע המתנכל לו, ובמהלכו מובלטת לא המתיחות של זה הרוצה לשוב ולבנות לו בית על האדמה שגורש ממנה, אלא המתיחות הבסיסית הקיומית שבה חי האדם כשהוא רוצה לתפוס לו אחיזה בעולם, כלומר להקים לעצמו בית, ומוצא עצמו נאלץ להיאבק באיתני הטבע.
מגמה זאת מוצאת את ביטויה הסמלי בסיפור בהבלטתו של עימות ראשוני שבין האדם לטבע, וליתר דיוק – בין האדם לבין נציגו ההרסני של הטבע, הרוח. רצון הקיום האנושי אף הוא מסומל כאן בייצוגים ראשוניים ביותר: האדם מבקש להקים את אוהלו, את צריפו, את ביתו – והוא משתמש באביזרים הבסיסיים הנדרשים לשם כך: בד ויתדות, נסרים, עצים ואבנים, טיח ומלט.

ההומור בסיפור:
בסיפור בולט ההומור, שגורם לכך שיותר משניכרת בסיפור אווירה של סיפור סימבולי כבד, הוא נקרא כסיפור-משל חביב שמטרתו ללמד איזה מוסר השכל בדרך נעימה לקליטה.
שני הגיבורים מתייחסים זה אל זה, על אף רצינות כוונותיהם, ביחס היתולי למדי. בתיאורו הראשון של הרוח הוא מתעלל במספר-הגיבור, אך מבחינתו לפחות זוהי התעללות דרך לצון ("פיזר את בגדי והפכם על ראשי ועשאני לצחוק […] והפילני לארץ וצחק צחוק פרוע"), ומשהו מזה קיים גם בפגיעותיו הנוספות, ואפילו כשהוא פועל באורח מפלצתי כדמות גרוטסקית (בתיאור פגיעתו הרביעית). המספר-הגיבור מצדו מהתל ברוח בסיום, כשהוא מחזיר לו מנה אחת אפיים בהתחכמותו המבודחת שיש בה גם אפקט אירוני. שני הגיבורים מעמידים פנים, מערימים, מתחכמים ומשקרים, אך כמו בדיאלוג בקומדיה – הגיבור הרע (הרוח) איננו צודק, והגיבור הטוב (המספר) צודק ומנצח.
בקטע המסיים את הסיפור מתוארת מערכת יחסים כמעט אידילית המשתררת לבסוף בין המספר-הגיבור לרוח. ההומור מתבטא כאן באווירה הנינוחה והפייסנית שנוצרה בין השניים, שאיננה נפגמת למרות האירוניה הדקה שבמשפט האחרון, אשר בו המספר מביע ספק מסוים ב'סוף הטוב' שתיאר מבלי לבטלו. הרוח ההרסני והנורא שמן הפתיחה נהפך כאן למבוית ביותר, ל'שכן טוב' הבא לבקר את שכנו ולשבת עמו על ספסל שבגן, והיחסים שבין שני האויבים מתוארים כיחסים תרבותיים ומפויסים בין בני אדם מן היישוב. המספר-הגיבור מצהיר שהוא מצדו אוהב את הרוח 'אהבה גמורה', ואף על פי שהוא אירוני ודו-משמעי באשר לאהבת הרוח אותו ('ואפשר שאף הוא אוהב אותי'), הוא מתאר מצב כמעט אידילי. 


צור קשר - אודות - הפוך לעמוד הבית - הוסף למועדפים
Copyright © 2008-2014 CKing. All rights reserved