Warning: session_start(): Cannot send session cookie - headers already sent by (output started at /home/flamengo/public_html/index.php:1) in /home/flamengo/public_html/index.php on line 2

Warning: session_start(): Cannot send session cache limiter - headers already sent (output started at /home/flamengo/public_html/index.php:1) in /home/flamengo/public_html/index.php on line 2

 
cking

  יום ד', 16/08/17

  ראשי    מקצועות לימוד    מילוני מונחים

.
הרמת מסך - סיקינג

הרמת מסך

ראשי > משפטים > הרמת מסך

מתבקשת השאלה – האם למרות העיקרון שלחברה יש ישות משפטית מעצמה יכולים להיות מקרים שלא נאפשר לבעלי מניות להסתתר מאחורי המסך וההפרדה בין בעלי המניות והחברות.

האם יש מקרים בהם למרות הישות המשפטית הנפרדת של החברה ובעלי המניות נרים את המסך שמפריד בין החברה לבין האנשים שמסתתרים מאחוריה? וניצור זיהוי ביניהם לצורך עניין מסוים. למשל, שיתאפשר לנושים לדרוש את הכסף מבעלי החברה, מנהלים, דירקטורים.

ביטול הזיהוי וההפרדה בין החברה לבין האנשים האלה נקרא "הרמת מסך".

מקרים של הרמות יכולים להרע עם האנשים שמסתתרים מאחור ויכולה גם להיטיב איתם.

מסך המקרים של הרמות מסך ישנם כאלו שמבוצעות עקב חקיקה, ישנם כאלו שמקורם בפסיקה. חלוקה אחרת אפשרית היא כאלו שמקורם בדיני המס וחלקם הוא מחוק החברות הכללי למקרים רגילים.

הרמת מסך בחקיקה : - דוגמאות מפקודת מס הכנסה:

סעיף 76 – מגדיר חברת מעטים כחברה שהיא לא חברה ציבורית, היא לא חברת בת של חברה ציבורית ונדרש שלא יותר מ 5 בני אדם לכל היותר יהיו הבעלים שלה.
סעיף 77 - "ראה מנהל רשות המיסים, כי חברת מעטים לא חילקה בתור דיבידנדים לבעלי המניות עד  תוך 12 חודש לאחר שנת מס פלונית את רווחיה שהם טעוני מס לאותה שנת מס או חלק מהם וכי יש בידיה לחלק רווחיה או חלק מהם בלי להזיק לקיומו ופיתוחו של עסקה וכי תוצאת החלוקה היא הימנעות ממס או הפחתת מס, רשאי הוא תוך 3 שנים לאחר תום התקופה האמורה ולאחר התייעצות בוועדה, שיש עליה הוראה להלן, ולאחר שניתנה לחברה הזדמנות להשמיע דבריה, ייתן הוראה לפקיד השומה לנהוג באותם רווחים שלא חולקו כאילו חולקו בתור דיבידנדים".
מדובר במצב שבו חברת מעטים שהיו לה רווחים אך מטעמי מס לא חילקה דיבידנדים, מנהל רשות המיסים בדק את העניין וראה שאם החברה תחלק דיבידנדים בוודאות היא לא תפגע (אין לה התחייבות, או תביעה גדולה נגדה, או תוכניות פיתוח שלהן היא צריכה את הכסף) ואי החלוקה זה בעצם הימנעות ממס, אין סיבה לאי החלוקה של הדיבידנדים. ניתנה סמכות לפקיד השומה לאחר הבדיקה שלו, כאשר הוא מוצא שיש אפשרות לחברה לחלק את הדיבידנד, להתייעץ עם וועדה מיוחדת, ואם עדיין מגיעים למסקנה כי התנהגו כך רק על מנת להימנע ממס, יש זכות לרשות המיסים להתייחס לכספים כאילו קיבלו דיבידנד. זהו מעין זיהוי, שאומנם הכסף נמצא בחשבון החברה, אבל מתייחסים לכסף כאילו נמצא בחשבונות של בעלי המניות. כאילו החברה היא כיס של בעלי המניות.
למה הסעיף רק לחברת מעטים? המחוקק סבר כי הסיכון העיקרי נמצא בחברה קטנה שבעלי המניות הם מעטים ואין לציבור עניין, והם יכולים לקבל כל החלטה שהם רוצים. החברה צריכה לשכנע את רשות המיסים ואת הוועדה המיוחדת מדוע לא חילקה דיבידנדים. יש אפשרות לפנות לערעור מס הכנסה, לבית משפט מחוזי וכו'.

סעיף 64 – חברות בית: "...חברת מעטים לפי סעיף 76 שכל רכושה ועסקיה הם אחזקת בניינים, הכנסתה תיחשב לפי בקשתה כהכנסתם של חברי החברה...".
זהו סעיף המגדיר הרמת מסך לטובת המתאגדים - מדובר בחברת מעטים ששולטים בה, החברה עוסקת רק באחזקת והשכרת בניינים. במקרה כזה, המחוקק אפשר לחברה לבקש שהכנסתה תיחשב כהכנסתם של בעלי החברה – הרמת מסך.  הסיבה לכך היא שהחברה נישומה לעצמה, וצריכה לשלם אחוז מס קבוע של חברה מכיוון שכך יש חשש שחברה שכזו, לא תשלם משכורות ולא תחלק דיבידנד, וכל פעם שיש לה רווחים היא תקנה עוד נדל"ן, ובעצם החברה שילמה אחוז מס נמוך מאשר בעלי החברה היו משלמים מס הכנסה וביטוח לאומי כעובדים שמקבלים משכורת גבוהה, וכך הם חסכו כסף. ולכן המחוקק יוצר זיהוי בין החברה לבין בעלי החברה. הכוונה היא לזה שיש אנשים שכנראה כל ההכנסה שלהם זה מהעסק הזה – אם יש להם עוד הכנסה, לא כדאי להם – ובמהלך השנים הרווחים הם פאסיביים מדמי שכירות ושירותי אחזקה. מה היה עלול לקרות? ללא הסעיף הזה, מדובר בהכנסה מהשכרה, והם ימשכו דיבידנד, כי הם לא יכולים למשוך משכורת (מה הם עושים? אין עבודה של ממש, הם רק אוספים צ'קים מהשוכרים), ואז הם משלמים מס על הדיבידנד, ובדרך כלל אין להם הכנסות אחרות וזה לא מוצדק שהם משלמים על הכסף הזה פעמיים (כרווח וכדיבידנד). המחוקק אפשר שהחברה תודיע שההכנסה החייבת תהיה מיוחסת לבעלי המניות. אלמלא הסעיף – החברה הייתה משלמת 25% וכדיבידנד עוד 25% - היו משלמים מס רצחני. לכל אחד מחברי החברה מיוחס להם חלק של הכנסת החברה. בדרך כלל מדובר באנשים מבוגרים – שהם בעלי החברה – שיבקשו לייחס את הכנסות כל החברה לעצמם, ומאחר והם מבוגרים הם נהנים ממדרגת מס נמוכה, מכך עוד יפחיתו מהמס לאור נקודות זיכוי ולא ישלמו מס בעצם. זו הכנסה של החברה והיא צריכה לשלם את המס, מבטלים את ההפרדה בין החברה לבעלי החברה, והם משלמים את המס כאילו זו הכנסה שלהם.

דוגמא נוספת להרמת מסך בחקיקה :

חוק הארכת מועדים : זהו חוק שחוקקו אותו לזמן מלחמה. בזמן מלחמה מתעוררות הרבה בעיות, למשל קבלן שהוקפץ להילחם ועקב כך הפר הרבה חוזי בניה. חוק זה קובע שכל ההתחייבויות שחתם נישום שהוקפץ להילחם נדחות עד למועד סיום המלחמה. גם כאשר בעל מניות של חברה גויס או לחילופין איש מאוד חשוב בחברה, תתקיים למעשה "הרמת מסך" וכל ההתחייבויות של החברה ידחו עד למועד סיום הלחימה.

סעיף 104א' -יש מצבים שבהם אנשים מקימים חברה ומעבירים אליה נכסים, ובעיקרון על "מכירת" נכס מישות אחת לשנייה יש אקט מיסוי של מכירת ציוד, רווח הון. לפי פס"ד סולומון, אם החברה היא ישות נפרדת, ובעל מניות הוא נפרד מהחברה ונתן את הנכס והוא יצא מרשותו הוא צריך לשלם מס על כך. אם אכן היו מטילים כאן מס היה נגרם פה חסם מס. אנשים היו נמנעים מלבצע זאת כדי להימנע מתשלום המס על מכירת הנכס. בסעיף זה נקבע כי במקרים שאדם בעל מניות בחברה מעביר אליה רכוש, לא יראו בכך אירוע מס, אלא תשלום המס יתבצע כאשר החברה עצמה תמכור את הנכס. זוהי מעין הרמת מסך, כאילו הנכס לא יצא מרשותו והוא עדיין שייך לו, למרות שהוא כבר של החברה. יש בסעיף עוד תנאים.

בחוק המיזוגים והפיצולים- סעיף 104ה'– מדבר בעיקר על מצב של מיזוג בין חברות. מיזוג – יש שתי חברות עם בעלי מניות והן מחזיקות בנכסים, יש יתרון כלכלי במיזוג החברות: חיסכון בעלויות, פלח שוק גדול יותר, מוצרים שמשלימים זה את זה, שרשרת ייצור מלאה. אסיפת בעלי המניות של שתי החברות צריכה לתת את ההסכמה. אקט המיזוג – יש חברת יעד ויש חברה קולטת, חברה אחת מעבירה את הנכסים וההתחייבות לחברה השנייה ומתחסלת. יש אירוע מס של מכירת המלאי, המקרקעין ועוד, אם לא היו מוצאים פתרון בחקיקה, אנשים היו נמנעים מלמזג חברות כדי להימנע מתשלום המס. סעיף 104ה' קובע (בהתקיים מספר קריטריונים) שבמיזוג בין חברות תהיה דחיית תשלום המס עד שהחברה הקולטת תמכור את נכסיה. גם כאן יש הרמת מסך – ישות משפטית אחת מעבירה נכסים לאחרת וכאילו מורידים את המחיצה ואת ההפרדה שביניהם. גם מבחינת בעלי המניות – הם מוכרים את המניות – וזה אירוע מס וגם כאן יש דחיית מס עד אשר ימכרו את המניות בפועל.

גביית חובות מס סעיף 119א' ובחוק מע"מ 106 – במצבים שלחברה אין מאיפה לשלם את חבות המס שלה, בתנאים מסוימים יהיה ניתן לגבות את תשלום המס מבעלי מניות שלה או מחברות אחרות שלהן אותן בעלי מניות. כמובן שזאת רק בהתקיימו מספר תנאים. אפילו במצב של יחיד שהיה חייב מס והעביר נכסיו ללא תשלום או תמורה מעטה לחברה אחרת או לקרוב משפחה, למרות שהם ישות נפרדת ניתן לפנות אליהם. גובים חובות של ישות אחת מישות אחרת לגמרי. יוצרים זיהוי בין החברות למרות שהן שונות לגמרי, בינן לבין עצמן, ובינן לבין בעלי המניות שלהן.

דוגמאות להרמת מסך בפסיקה:

הרמת מסך תתממש בעיקר בשני מקרים: או כשעשו שימוש בישות המשפטית של החברה על מנת להערים על החוק, או כשחשבו שנעשה שימוש בישות המשפטית הנפרדת של החברה על מנת לקפח נושים.

פס"ד לאי Lehigh)) – מארה"ב. בארה"ב יש הרבה חוקים אנטי-מונופוליסטים. היה חוק פדראלי, שחל על כל המדינות, שקבע שהחל מפלח שוק מסוים אסור לחברה גם לייצר טובין (מוצרים) וגם להוביל אותם לרשתות השיווק הסיטונאיות, רצו ליצור פיזור: מישהו שמייצר ומישהו שמפיץ. המטרה הייתה למנוע צבירת כוח רב מדי בידי חברות. הייתה חברה שלא רצתה לוותר על הרווח הגלום בשיווק ובהובלה. העמידו אותה לדין פלילי, והיא טענה שמי שמוביל את הסחורה זה ישות משפטית נפרדת. בית המשפט קבע שהם עשו שימוש לרעה כדי לעקוף את החוק והרשיע אותם. בית המשפט בעצם הרים מסך וביטל את המחיצה בין שתי החברות, ויצר זיהוי בין שתיהן.

פס"ד בילו – בארץ. הייתה חברה שעסקה ביבוא של טלוויזיות ומוצרי חשמל. היו מצבים שהיבואן היה מבקש מראש חלק מהכסף, החברה ביקשה וקיבלה מהלקוחות מקדמות, אך לא סיפקו את הטלוויזיות. החברה כשלה בעסקיה, וזה לא היה מתוכנן. התברר שבעלי המניות ערבבו בין כספים פרטיים וכספים של החברה (לא מכוונה פלילית אלא כך פשוט הם נהגו). ללקוחות היה הסכם עם החברה אך לא היה לה כסף, רצו להרים מסך נגד המנהלים שהיו גם בעלי המניות. בית המשפט הסכים, כי הוא אמר שהחברה עצמה דרך התנהגותה הרימה בעצמה מסך, כאשר ערבבה בין הנכסים של בעלי המניות והחברה. באופן עקרוני בחברה בע"מ – בעלי המניות מוגנים בפני תביעות.

פס"ד וולקובסקי – ארה"ב. מונית פגעה באדם והוא נהרג. המשפחה הגישה תביעה נגד החברה שהפעילה את המונית. התברר שהרכוש היחיד של החברה הוא המונית, לא היה ביטוח שיכסה את התביעה, ולא היה כסף לכסות את התביעה ככל שתהיה מוצדקת. המשפחה ביקשה  לעשות הרמת מסך והתברר, שבעלת המניות בחברה של המונית היא חברה נוספת שיש לה עוד הרבה חברות בשליטתה. בית המשפט התלבט, והגיע למסקנה שבמקרה הזה לא יתבצע הרמת מסך למרות שהיה "מימון דק": מצב שבו חברה אין לה מספיק עתודה כספית לעמוד בפני התחייבויות שצפויות מאופי הפעילות שלה. ובחברה כזו שמפעילה מונית, ותאונות זה דבר שקורה, היה צריך לדאוג שתהיה עתודה למקרה כזה. שופט אחד אמר שיש להרים מסך, ושאר השופטים אמרו שכל חברה היא ישות משפטית נפרדת. בית המשפט קבע שההפרדה בין החברות היא הפרדה אמיתית והיא לא נעשתה על מנת לקפח נושים ולכן לא בוצעה הרמת מסך.

פס"ד מינטון – היו אנשים שהקימו חברה והחברה שכרה בריכת שחיה לעונה אחת. בעלי החברה הזרימו מראש כסף שמספיק לשכירות לעונה אחת. לא עשו ביטוח, ונערה קפצה למים ונהרגה, למעשה בעלי החברה התנהגו ברשלנות ולא נקטו באמצעי הזהירות. היה כאן מצב של "מימון דק" שפירושו הוא שההון שהוזרם לחברה לא מספיק לכסות את הסיכונים הטמונים בהפעלת החברה. לחברה לא הייתה אפשרות לשלם למשפחת הנערה, ועלתה הבקשה להרמת מסך, הטענה הייתה מימון דק: בית המשפט אישר את הרמת המסך, כי במקרה הזה בנו את החברה בצורה כזו שהיא בעלת מימון דק, אשר יכול לגרום למצב של קיפוח נושה.
 

כעיקרון הנטייה של בית המשפט היא להרים מסך – במקרה של סולומון אלו אנשים שנקשרו מרצונם עם החברה, והיו אמורים לבדוק את מצב החברה. במקרים של מינטון וולקובסקי מדובר בנושה לא רצוני, לא היה קשר בין האנשים לחברה. אי אפשר לבקש מאנשים שרוצים להתרחץ בבריכה לבדוק אם יש ביטוח למקום ומה מצבה הכלכלי של החברה. בתי משפט נטו יותר להרים מסך כאשר היה מדובר במתקשר לא רצוני בענייני נזיקין מאשר בענייני חוזים. במתקשר רצוני אפשר להטיל עליו את האחריות של לבדוק את מצב החברה לפני ההתקשרות. מימון דק: כשמרימים מסך, למעשה מתקיימות שתי פעולות:

  1. ביטול המחיצה שמפרידה בין בעל המניות לחברה.
  2. מבטלים את העירבון המוגבל: הכוונה לחברה שבעלי המניות ערבים באופן מוגבל לחובות שלה, ערבים עד סכום מסוים ולא יותר מזה(ניתן לדרוש כספים מבעל מניות רק עד כדי סכום מאוד מסוים מחובות החברה ולא יותר מזה).

 במקרים שדיברנו, גם ביטלו את ההפרדה שקיימת וגם ביטלו את ההגבלה של האחריות ובעל המניות היה צריך לשלם את חובות החברה מהנכסים הפרטיים שלו. לכאורה אחריות מוגבלת זה דבר לא הוגן, אם החברה תרוויח בעל המניות ירוויח, אם החברה תפסיד אז יש גבול להפסדים שיוכלו לגבות ממנו – עד ההגבלה שלו. מי שיספוג את ההפסדים זה אחרים ולא בעל המניות. סיכוי להרוויח בשמיים סיכון להפסיד מוגבל.

לגבי מימון דק יש מחלוקת בין מלומדים, האם ראוי להרים מסך במקרה של מימון דק: חברה פועלת שיש לה הון קטן מכדי לעמוד בסיכונים הטמונים באופי הפעילות שלה, במקרה של הרמת מסך מבטלים את המחיצה ואת העירבון המוגבל של בעלי המניות.

למה מוצדק שהמערכת המשפטית תאפשר מצב של חוסר הגינות? למה בכלל יש את העיקרון הלא הוגן הזה של העירבון המוגבל לחברה?

למעשה, רוב ההתקדמות הטכנולוגית בעולם זה בעקבות כך. הייצור ההמוני שבעקבותו המחירים של המוצרים זולים, זה בזכות העובדה שקמו מפעלים ענקיים שאפשרו גם פיתוח וגם ייצור זול של המוצרים. נשאלת השאלה, מהם אותם מצבים שבהם התאפשר המצב של הקמת מפעלים גדולים אלו? או שהמון אנשים ישקיעו ויהיה סכום גדול שיאפשר הקמת מפעל גדול, ואפשרות שנייה היא שמי שיש לו המון כסף, כמו המדינה, תקים מפעל גדול ותממן אותו. האפשרות הראשונה, אפשרי רק אם האנשים ידעו שאם המפעל יכשל לא יבואו וייקחו מהם את הכספים הפרטיים שלהם, אחרת הם לא היו נכנסים לעסקה הזו, בעקבות החשש שהמפעל יכשל והם יפסידו הכול. אנשים לא יהיו רגועים ולא יכנסו לעסק מסוג כזה. אלמלא ההמצאה המשפטית של ישות משפטית נפרדת והפרדה בין העסק לבין בעלי המניות, האנשים לא היו פתוחים להשקעות מהסוג הזה. ההצדקה של העירבון המוגבל היא שיוכלו להקים מפעלים גדולים מבלי שאנשים יפחדו מעסקאות כאלה. במפעלים גדולים יש אינטרס חברתי מובהק, שיהיה ייצור המוני ומוצרים זולים.

מימון דק זהו מקרה של אנשים שניצלו את המכשיר המשפטי הזה של עירבון מוגבל למטרה ההפוכה, אין חברה רצינית, אלא יצירת קליפה ואין לתת להם הגנה. כאשר יש כשלון אפשרי זה ייפול על אחרים, מלומדים אומרים שבמקרה כזה לא ראוי לתת להם את ההגנה הזו ויש להרים מסך. 

פס"ד מוברמן נגד טלמר: הייתה משפחה שהיה לה שטח אדמה גדול שרצו לבנות מבני תעשיה, ורצו לעשות עסקת קומבינציה עם חברת טלמר (מצב שבו בעל קרקע עושה עסקה עם קבלן ומעמיד לרשותו את הקרקע, הקבלן בונה והחוזה מדבר על תוצאה שהקבלן מקבל חלק מהמבנה עם הקרקע שמתחתיו ובעל הקרקע ישאר עם חלק מהמבנה). עסקה של מכירת חלק מהקרקע תמורת שירותי בנייה על חלק מהקרקע שנשאר בידי בעלי הקרקע. מוברמן היו אמורים לקבל 27% מהמבנים וטלמר את השאר. מוברמן היו אמורים לקבל 400,000$ וקיבלו 75,000$ עם חתימת החוזה. השטח היה גדול. טלמר בנתה את השלד ולאחר מכן נקלעה לקשיים ולא יכלה להמשיך. מוברמן היו מעוניינים בעסקה ונתנו אורכה לטלמר אך היא לא עמדה גם באורכה שקיבלה מחמת הקשיים. אי לכך משפחת מוברמן ביטלו את החוזה כשראו שהעניין אבוד, והם ידעו שלא יצא להם כלום אם יתבעו את החברה כי אין לה כסף. מוברמן התקשרו עם קבלן אחר, וכדי להשיג מימון להשלמת הבניה, המליצו להם מומחים להעביר את הקרקע לחברה בשליטתם על מנת שזה יקל עליהם לקבל מימון ממשלתי. מטעם המדען הראשי. כך עשתה חברת מוברמן והיא הצליחה להשיג את המימון הדרוש לצורך המשכת הבנייה. ממש לפני תום תקופת ההתיישנות (אחרי שש שנים ו 11 חודשים) חברת טלמר הגישה תביעה נגד מוברמן והם טענו שהם ביטלו את החוזה וצריכים להחזיר את המצב לקדמותו והם רצו את המקדמה שקיבלו, משפחת מוברמן הגישה תביעה שכנגד על כל הנזקים שנגרמו להם. התביעה הייתה בגין פיצוי הוצאות השלמת המבנה ששילמו לקבלן אחר, הם נאלצו למכור חלק מהקרקע לצד ג' כדי לממן חלק מהבניה ורצו פיצוי על אי בנייה של מבנה אחד שהקרקע שלו נמכרה, וכן פיצוי בגין אי קבלת שאר הכסף 325,000$ ולבסוף היה להם עוד מבנה תעשייתי אחר שהם השכירו אותו, ובעקבות האיחור הם נאלצו לפנות שוכר ממנה כדי לשים את הציוד שהם רכשו למבנה החדש והם הפסידו דמי שכירות. פיצוי נוסף, עבור מכונות שהם רכשו מאוחר יותר ממה שהם התכוונו והמחירים עלו והם נאלצו לקנות ביוקר. סיבה נוספת, האשראי התייקר בינתיים, ובמהלך העיכובים הם נאלצו לשלם פערי ריביות גבוהים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה של משפחת מוברמן מכיוון שלטענתו הם כבר העבירו את הקרקע למישהו אחר במתנה (שזה החברה שבבעלותם למעשה) ולכן לא נרם לכם שום נזק. ייתכן והחברה של מוברמן יכולה לתבוע נזיקין שנגרמו לה אך בינה לבין טלמר אין כלל חוזה חתום ולכן גם היא לא יכולה לתבוע. משפחת מוברמן ערערו לעליון. בית המשפת העליון קיבל את הערעור והחזיר את זה למחוזי.
בית המשפט העליון סקר את כל העניינים של הרמת מסך וסקירה היסטורית והחליט שבמקרה הזה שברור שהמשפחה הזרימה כספים להמשך הפרויקט ובמיוחד שרואים שמדובר בחברה פרטית משפחתית קטנה, שמעבר למעטה המשפטי המכסה אותה היא מנוהלת כחברה קטנה לא ראוי לתת לאותה חברה שהפרה בצורה גסה את ההסכם לנצל את ההפרדה שיוצר המסך. ולכן פסק שתתבצע הרמת מסך בין מוברמן לחברה שלה שבעצם תגרום לזכייתה של מוברמן בתביעתה כנגד טלמר.

פס"ד קסטלו: אמריקאי. שלושה שותפים שהיה להם עסק ורצו לאגד אותו בצורה של חברה. שלושתם היו בחלקים שווים מבחינת זכות לרווחים, אך השותפות הייתה חייבת כספים לאחד מהם, עבור כספים אשר הוא השקיע. הם העבירו את הנכסים של השותפות לחברה ולאחר מכן המאזן של החברה היה בנוי כך: נכסים 51,000$, התחייבות הלוואת בעלים מובטחת 45,000$ והון מניות 6,000$. ההלוואה היא לאותו שותף שהשקיע בהתחלה, וההון מניות היה מחולק שווה לשלושתם. הייתה תביעה רצינית נגד החברה שגרמה לה לפשיטת רגל.והמצב שנוצר הוא שבוצעה חלוקת נכסים של החברה. אותו בעל המניות עם ההלוואה טען שהוא קודם להם בחלוקת נכסים, ואחרי זה עם ה- 6,000 יחולק בין השלושה. הנושים האחרים של החברה בכלל טענו שיש מימון דק לחברה וביקשו הרמת מסך. בית המשפט טען שלא מוצדק להרים מסך, מכיוון שאי אפשר להגיד שהבעלים לא הזרימו מספיק כסף, הם הזרימו 51,000$ ולכן אין צדק לרדת לנכסיהם הפרטיים, אך מה שמוצדק לעשות זה להסתכל על ההלוואה ועל הון המניות ביחד למרות  שהם עשו כך מתום לב, כדי לשמר על יחסי הכוחות בתוך השותפות, משמעות פסיקה זאת היא שהנושים מצד שלישי יקבלו מה- 45,000$ ומה 6000$ את מה שמגיע להם, והשותף שנתן את ה הלוואת בעלים למעשה לא יקדים את הנושים מצד שלישי בקבלת חלקים מנכסי החברה.

סקירה היסטורית

עד 2000 בפקודת החברות לא נזכרו המילים הרמת מסך, אך היו מקרים שבהם היה מעין הרמת מסך:

הנוסח החדש הוכתב החל משנת  2005, הסעיף הקשור להרמת המסך הוא סעיף 6 המדבר על הרמת מסך כלפי בעלי מניות ולא כלפי מנהל בחברה. הסעיף מגדיר שהרמת מסך תתבצע כאשר מדובר בעבירה פלילית שלה יש לה 2 יסודות חשובים:

העובדתי – מה בפועל קרה, ההתנהגות החיצונית.

היסוד השני הוא יסוד נפשי – כוונת האדם. ניקח דוגמא של רצח אדם:

- רצח של בכוונה תחילה יש בו כוונה ומודעות ולכן ייפסק עונש מאסר עולם(25 שנה).

- רצח של הריגה מדבר על מצב שלא הייתה כוונה אך הייתה מודעות ולכן ייפסק עונש מאסר של 20 שנה.

- רצח של גרימת מוות ברשלנות – לא הייתה כוונה וייתכן שגם לא הייתה מודעות ולכן העונש יכול לנוע מ- 3 שנות מאסר עד זיכוי מוחלט אם יוכח שאכן האדם לא היה מודע וגם לא היה צריך להיות מודע למה שמעשיו יגרמו.

- עצימת עיניים – רצח של אדם שגורם שלישי ידע שיקרה אך נמנע מלעשות משהו בנידון, מכיוון שבמקרה זה יש מודעות העונש יכול להיות חמור עד לפסיקה של קשירת קשר או שיתוף פעולה לרצח.

ע"פ סעיף 6 רמת המודעות שהמחוקק דורש שתהיה בשביל שיפסק כנגד בעל מניות הרמת מסך צריכה להיות לפחות ברמה של עצימת עיניים. לא מספיק שתהיה רק רשלנות בלבד של בעל המניות בשביל שתיפסק כנגדו הרמת מסך, צריך שגם יהיה לו מודעות לרשלנות זאת.

"נמנע מלבררן" – הסעיף מדבר על קצת יותר מרשלנות, בעל המניות חושד אך לא מברר, זאת עצימת עיניים, יש איזה שהוא כתם מוסרי.

היסוד הנפשי זהו חידוש לסעיף של הרמת מסך, לפני כן לא דיברו על כך בכלל.

סעיף 6ב' מדבר על מצב הפוך – כאשר מייחסים תכונה של בעל המניות לחברה – כגון גיוס החירום שלמדנו (חוק הארכת מועדים), לא מדובר רק בחוב אלא גם זכות.

סעיף 6ג' מדבר על הדחייה, לא מרימים מסך, אלא דוחים את בעלי המניות לאחר שכל הנושים האחרים קיבלו את הכספים המגיעים להם.

סעיף 7 – אם מורה בית המשפט על הרמת מסך, הוא יכול גם להרחיק את אותו בעל המניות לתקופה של עד 5 שנים מלהיות בעל חברה, מייסד וכו'.

דרושים בדחיפות ניצבים לפרסומות, שכר גבוה מאוד למתאימים, לחצו לפרטים!


 

צור קשר - אודות - הפוך לעמוד הבית - הוסף למועדפים
Copyright © 2008-2015 CKing. All rights reserved